הבורא והאדם, מארח ואורח

ממש כמו אורח ומארח, התלויים זה בזה ביחסי נותן ומקבל ואף אחד לא יכול בלי השני, כך היחסים של האדם והבורא. הרב מיכאל לייטמן מסביר ומפשט את מערכת היחסים הקרובה והמורכבת בין הנברא לבורא.

בעל הבית והאורח
בעל הסולם כתב משל על האורח ובעל הבית. המשל מדבר על אורח עני שמתארח אצל בעל-בית עשיר המכיר אותו מצוין ועורך עבורו שולחן מלא מטעמים, בדיוק כמו שהאורח אוהב. האורח הרעב מתפעל מהשולחן ומתיישב לסעוד את ליבו, אך מתמלא בושה מהיותו מקבל מטוב ליבו של המארח. הבושה מונעת מהאורח להינות מהאוכל, ומביאה אותו להבנה כי רק אם לא היה קיים בעל בית מארח הוא היה יכול להינות מהאוכל, ובמצב הנוכחי הוא אינו יכול לאכול, כיוון שהוא מתבייש להיות מקבל בלבד.

חכמת הקבלה מסבירה לנו כי כל מה שיש לנו בעולם הזה הוא מתנת הבורא, בעל הבית, עבורנו, האורחים. כדי לאפשר לנו להינות מכך בלי לחוש בושה הבורא נעלם והסתיר את עצמו מעינינו. כאשר אנו הופכים להיות מודעים לקיומו של הבורא אנו מתביישים לקבל ממנו את מה שנתפס בעינינו כצדקה או נדבה, ובמקביל נפתח עבורנו פתח להנאה אינסופית, אם רק נשווה את כוונתנו לכוונתו של הנותן.

מה רוצה לקבל הנותן?
אמנם, בעל הבית הכין הכל רק למען האורח וכל הנאתו טמונה בהנאתו של האורח מהכיבוד, אך עצם המצאותנו בעמדת "המקבל" אינה מאפשרת לנו להינות מכך. בעל הבית, הבורא, רוצה שהאורח, כלומר האדם, יהנה מכל מה שהכין לו. החיסרון של בעל הבית, מסביר הרב לייטמן, הוא להנאתו של האורח, וכשאנחנו לא נהנים ממה שהוכן עבורנו, הבורא סובל.

עולם של תענוג
בנקודה זו האדם יכול לבחור לקבל את מה שמונח לפניו על השולחן, או לעלות לדרגתו של בעל הבית, ולהינות כמוהו, באותה מידה. כדי לעשות זאת, מסבירה חכמת הקבלה, אנחנו צריכים לקבל ממנו רק במידה שאנחנו עושים זאת כדי לגרום לו להינות, ולא כדי להינות בעצמנו. אם אנחנו עושים "טובה" לנותן, ומקבלים ממנו רק כדי שהוא יהנה, אנחנו משתווים לו בכוונתנו והופכים לנותנים בעצמנו, למרות שהפעולה היא פעולת קבלה.

האדם והבורא
זוהי, בקצרה, מהות מערכת היחסים בין הבורא לאדם, בין בעל הבית לאורח. תהליך ההכנה שאנו עוברים כדי להיות מסוגלים לקבל רק במידה שאנחנו עושים זאת כדי לגרום לו הנאה הוא הדרגתי וארוך, והבורא מאפשר לנו להגיע לכך לאט לאט. הלימודים במכללת קבלה לעם מלמדים אותנו בדיוק כיצד להגיע לכך.

הסולם הרוחני בנוי כך שהאדם יכול לקבל יותר ויותר למען הנאתו של הבורא, בלי מחשבה על ההנאה שלו עצמו. ההגדלה היא הדרגתית, עד שמגיעים למאה אחוז קבלה למען הנאתו של הנותן, ואז ההנאה שלנו זהה בעוצמתה להנאתו של הנותן, והופכת לאינסופית ונצחית.

הקשר הכי קטן שיש לנו עם הבורא הוא פתח להנאה בלתי מוגבלת שנוכל להשיג, אם רק נרצה בכך.

Check Also

חכמת הקבלה והבחירה החופשית

אחת השאלות הגדולות שהאדם המאמין יכול לשאול את עצמו היא האם אני באמת משפיע על …